מרכז הגוף באניאגרם: מה לכעס ולאדם הכי רגוע בחדר

במוקד של שלושתם עומד הגבול: מה שלי ומה לא, מי רשאי לעבור, ואיפה ההתנגדות מתחילה. התשובה מגיעה מהגוף לפני שהראש ניסח משהו: כתפיים שנמתחות, רגליים שננעצות, צעד קדימה. לכן הזמן של השלישייה הזאת הוא ההווה: מה שקורה עכשיו הוא האמיתי, ובו נאבקים.

הרגש המשותף הוא כעס, וזה לא אומר שהם כועסים הרבה. הכעס כאן הוא דלק שבוער כל הזמן, לא אורח שנכנס ויוצא, והשאלה היחידה היא לאן הוא הולך. אחד פורק אותו החוצה מיד. השני מעביר אותו דרך צנזורה שהופכת אותו לעיקרון ולדרישה. השלישי מרדים אותו עד שכמעט שוכח שהוא קיים. אף אחד מהם לא פוגש את הכעס כרגש שבא וחולף.

מבפנים המרכז הזה שונה בכך שאת "מי אני" פותרים דרך "איפה אני עומד", לא דרך הד מאחרים ולא דרך הבנה. מרכז הלב מרכיב דימוי ובודק אותו בעיני אחרים, מרכז הגוף בודק את הגבול ובדימוי לא מתעניין. מרכז הראש מבטח את העתיד ומחפש משענת, מרכז הגוף מחזיק את ההווה ונושא את המשענת בתוכו.

ציר ההבחנה אחד: לאן הכעס מופנה. לא מזג, לא עוצמת קול ולא חברותיות: תשע רועש ושמונה שקט נפוצים לא פחות מההפך. אצל השמונה הכעס הולך החוצה, אל מי שלוחץ. אצל האחת פנימה ואל הלא נכון, קודם כול אצלו עצמו. אצל התשע לשום מקום: הוא נרדם לפני שהספיק לבחור כיוון. כל שאר ההבדלים לכאורה נגזרים מזה.

שלוש שאלות, אחת לכל זוג. שמונה או תשע: כשלוחצים עליך, אתה עונה מיד וישר, או מסכים קודם ואחר כך עושה בשלך בכל מקרה? הראשון הוא כעס החוצה, השני כעס שישן ומתעורר כעקשנות. תשע או אחת: כשמשהו נעשה לא נכון, אתה יכול להשאיר כמו שזה, או חייב לתקן? התשע יכול, האחת לא. אחת או שמונה: אתה כועס על האדם או על הטעות? השמונה על האדם שחצה גבול, האחת על הטעות, לא משנה מי עשה אותה.

טעות טיפוסית יש אחת, והיא על התשע: לוקחים אותו לטיפוס ראש, לרוב לחמש, כי כעס מורדם נראה מבחוץ כמו ריחוק. ההבדל הוא שהחמש מחובר ומתבונן ממרחק, והתשע לא מחובר בכלל: הוא לידך, מסכים, נעים, ולא נמצא. הריחוק של החמש חוסך כוח, ההיעדרות של התשע חוסכת כעס.