פחד בלי פחדן: מרכז הראש באניאגרם

המשענת היא מה שמעסיק את השלושה: על מה אפשר לסמוך, למה לצפות, ואיך לא להישאר בלי כיוון כשהכול מתפרק. העולם מגיע אליהם דרך המחשבה לפני התחושה והרגש: מה עלול לקרות ומה עושים אם זה יקרה. לכן הם פונים אל העתיד: חיים צעד אחד לפני הרגע ומבטחים את מה שעוד לא קרה.

הרגש המשותף הוא פחד, וזה לא אומר שהם רועדים הרבה. הפחד כאן הוא היעדר משענת פנימית: תחושה שבתוכי אין ערובה, ואותה צריך להשיג איפשהו, ולכל אחד מהשלושה מקום משלו. אחד בולם את הפחד ומצמצם צרכים כדי להיות תלוי בעולם כמה שפחות. השני משאיר אותו גלוי ושואל משענת מבחוץ. השלישי מטביע אותו בעיסוק ורץ קדימה. אף אחד מהם לא פוגש את הפחד כרגש שבא והולך.

מבפנים המרכז הזה נבדל בכך שעל "מי אני" עונה ההבנה, לא הגבול ולא ההד. מרכז הגוף עומד על הקרקע ונושא את המשענת בגוף, מרכז הראש לא סומך עליה עד שחישב. מרכז הלב מבקש אישור בעיני אחרים, מרכז הראש מבקש אותו בכך שהעולם צפוי.

ציר אחד מפריד בין השלושה: לאן הפחד פונה. לא מזג ולא כמה ביטחון האדם משדר: שבע שקט וחמש דברן לא נדירים יותר מההפך. אצל החמש הפחד פונה פנימה ונבלם בצמצום צרכים. אצל השש החוצה, לחיפוש משענת באנשים ובכללים. אצל השבע קדימה, לריצה אל האפשרויות. כל הבדל אחר נובע מזה.

שלוש שאלות, אחת לזוג. חמש או שש: כשמפחיד, אתה מסתגר כדי להבין, או הולך לאנשים לשאול? הראשון פחד פנימה, השני החוצה. שש או שבע: כשתוכנית נופלת, אתה מחפש איפה עוד אורבת צרה, או רואה מיד מה אפשר במקומה? השש מחפש צרה, השבע את ההזדמנות הבאה. שבע או חמש: את הלא נעים אתה עוקף במעבר למשהו חדש, או בזה שאתה זז הצידה ומתבונן? השבע עובר, החמש זז הצידה.

הטעות הרגילה נוגעת לשש: לוקחים אותו לטיפוס לב, לרוב לשתיים, כי פחד גלוי מבקש תמיכה מאנשים, ומבחוץ זה נראה כמו צורך להיות אהוב. ההבדל הוא שהשתיים צריך שיאהבו אותו, והשש צריך שיגבו אותו ויאשרו: הראשון מחפש הד, השני משענת. כשהסיכון נעלם, השתיים נשאר קרוב בשביל הקשר, והשש נרגע וזז.